פרשנות משפטית מוצגת לעיתים כמאבק בין שני מחנות: מי שנאמנים ללשון ומי שמבקשים את התכלית. החלוקה הזאת נוחה, אך היא גסה מדי. גם מי שנאחז בלשון חייב לפרש אותה, וגם מי שמדבר על תכלית אינו פטור מן הטקסט שממנו הוא יוצא.

הטקסט אינו שותק, אבל גם אינו מדבר לבדו

כלל משפטי נכתב ברגע מסוים ונקרא ברגע אחר. בין שני הרגעים משתנים מוסדות, טכנולוגיות והרגלי לשון. מכאן מתחילה עבודת הפרשנות: לא ביצירת טקסט חדש, אלא בקביעה אילו מן האפשרויות שהטקסט סובל ראוי להפוך לדין מחייב.

בבית המדרש התופעה מוכרת היטב. מחלוקת על מילה אחת עשויה להיות מחלוקת על תפיסת סמכות שלמה. עצם קיומה של מסורת פרשנית איננו מבטל את גבולות הלשון; הוא מראה עד כמה קשה לזהות אותם.

חירות שאינה הפקר

פרשן זקוק לחירות כדי שהדין יישאר חי. אבל חירות פרשנית שאין לה מנגנוני בלימה הופכת במהירות לכוח חקיקתי במסווה. המבחן איננו אם הפרשנות יצירתית, אלא אם אפשר להסביר את הדרך מן הטקסט אל התוצאה באופן שאדם אחר יכול לבקר.

גבול האחריות

ככל שהפרשן מתרחק מן המשמעות הטבעית של הטקסט, כך גדלה חובת ההנמקה. זהו עיקרון פשוט אך תובעני: חירות פרשנית אינה פוטרת מאחריות; היא דווקא מגדילה אותה.